הכול מלמעלה

כפי שכבר רשמתי מקודם, הדבר שהכי קשה לי עד עכשיו בכל ההיריון הזה הוא הסודיות הכרוכה בנושא.
משום מה יש איזו אמונה שאסור לספר לאף אחד עד סוף הטרימסטר הראשון ומבחינתי זו ממש התעללות.

בכדי להקל על עצמי הצלחתי לשכנע את לנה שאחרי בדיקת הדם שתאשר את ההיריון אני כבר אוכל לספר למספר מצומצם מאוד של אנשים: אבא, אמא, אח, אחות, 2 חברים טובים ועוד כל מיני אנשים שלא מקושרים לחברים שלי.
אז כן, למרות שאנחנו רק בשבוע השמיני כבר 50% ממי שאמור לדעת יודע ועדיין קשה לי עם הסודיות של כל הסיפור.

ביום שהחלטתי לספר להורים העולם החליט קצת להסתלבט עלי:
ממש כשסיימתי את שיחת ההודעה הרשמית היה לי צלצול בפלאפון ממספר שאני לא מכיר. כשעניתי, הקול הלא מוכר בצד השני שאל "אבא? אבא? זה אתה?". לאחר כמה שניות של הלם ולאחר שוידאתי שלנה לא מחזיקה את הפלאפון שלה צמוד לבטן הבנתי שזה כנראה לא העובר מדבר איתי ולכן אמרתי "סליחה טעות" וניתקתי בהתרגשות.
מיד לאחר מכן חבר שלי אורן שהיה בחו"ל רצה לדבר איתי בסקייפ והתחיל את השיחה ב"אבאלה!!! מה נשמע?" וזה עוד לפני שסיפרתי לו על ההיריון כמובן.

אז תודה אלוהים, יש לך חוש הומור מצוין ואני אצטרך אותו כאשר אתפלל אליך לפני השינה בשבועות הראשונים לאחר הלידה כאשר הבכי ימנע ממני לישון ואני אתחנן לקצת שקט. אני יודע שאתה תהיה שם בשבילי!

הצורך להרגיש

אם יש משהו שאני ממש מקווה שיקרה לי זה חיבור רגשי לילד שלי - או בתכלס "שיהיה איכפת לי ממנו".

יש לי המון סיבות מדוע אני רוצה ילד באופן כללי: אתם יודעים, צורך אבולוציוני להמשיך את הגנים שלי ותעודת ביטוח רגשית כפי שכבר ציינתי בעבר אבל אני לא מצליח לראות את עצמי מחובר רגשית לילד.
אני יכול להבין מדוע לנשים זה קל - הילד גדל בתוכן במשך 9 חודשים ואח"כ אמא טבע שולחת להן מיליוני הורמונים לגוף שכל תפקידם הוא לדאוג שלאמא החדשה יהיה איכפת מהתינוק שנולד.
אבל מה לנו האבות? האם כאשר נולד לנו תינוק יש איזה שינוי הורמנלי גם אצלנו או שאנחנו פשוט מבינים בראש שהתינוק הזה הוא שלנו ושאם הוא ימות אנחנו כנראה נלך לכלא ולכן אנחנו דואגים לו...

האם באמת יהיה לי איכפת אם הילד יבכה (חוץ מהעובדה שהבכי ירגיז אותי), האם יהיה לי איכפת אם הילד לא יאכל או שתהיה לו בעיה כלשהי?

מה שמנחם אותי היא המחשבה שהדבר הכי קרוב לילד שהיה לי זה קיפוד וקביה ולשתיהן היו לי רגשות אז כנראה שיש מקום לאופטימיות :-)

טפשת היריון

האמת, מעולם לא שמעתי עליה עד הערב וזה עדיין נשמע לי מטופש משהו.
אבל זה המקום להחזיר קצת ללנה על הטריק שהיא עשתה לי בלילה בו גילינו שהיא בהיריון.

מתברר שאת תקופת ההיריון סופרים החל מיום המחזור האחרון (מתברר גם שיש המון דברים שאני לא יודע על היריון אז אולי הגיע הזמן שאתחיל לקרוא קצת בנושא) ואצל לנה זה היה ב 12.12.
מכיוון שאני, כמו כל הגברים, לא ממש עוקב על מתי אמור או לא אמור להיות המחזור של אשתי - היא שמה לב לפני שהמחזור מתעכב והחליטה לקנות ערכה לבדיקת היריון מבלי לספר לי.

עד כאן עוד אפשר לסלוח אבל מכאן זה מתחיל להיות מאוד מלוכלך (טפשת היריון כבר אמרתי?).
לנה עשתה בדיקה וגילתה שהיא בהיריון אבל החליטה משום מה לא לספר לי ופשוט ללכת לישון. אני ראיתי שההתנהגות שלה הזויה משהו והחלטתי לחקור לפשר הדבר עד שהתברר לי שהיא "חושדת" שאולי היא בהיריון כי היא לא קיבלה מחזור ושיש לנו בבית ערכה לבדיקה.

כשביקשתי ממנה לעשות בדיקה היא אמרה שהיא עייפה ושנעשה מחר אבל אני ממש התעקשתי כי אין מצב שאני אלך לישון במצב אי הוודאות הזה. בסופו של דבר, כשהיא ראתה שלישון היא לא תוכל הלילה מבלי לעשות את הבדיקה, היא עשתה את עצמה הולכת לשירותים, הורידה את האסלה וחזרה אלי עם הבדיקה ואמרה שצריך להמתין 3 דקות.

ישבתי במתח (כשבתכלס הערכה כבר הראתה שני פסים במשך שעה לפני) וחיכיתי בסבלנות את 3 הדקות ואז לנה סובבה את הערכה והראתה לי שהיא בהיריון.
אני ממש התרגשתי אבל ראיתי שלנה לא ממש מופתעת ולאחר חקירה קצרה התבררו פרטי המקרה המזעזע.

אז אולי שאר סימני ההיריון לא הגיעו עדיין אבל הטפשת ללא ספק כבר כאן :-)

לספר או לא לספר, זאת השאלה

אין ספק בכלל שהדבר שהכי קשה לי בתחילת ההיריון זה לא לספר לאף אחד.
זה ממש גובל בהתעללות!

מהרגע שנודע לי שאני הולך להיות אבא, ובמיוחד לאור העבודה שאני קשקשן לא קטן, הרגשתי צורך עז לשתף את כולם במידע הזה אלא שאז נכנסה לנה לתמונה וטענה שעד שאנו לא בטוחים שההיריון נקלט ושיעברו כמה שבועות אסור לספר לאף אחד... זה באמת היה קשה מנשוא.
כמו לשבת מול כוס דיאט קולה קרה וטעימה אחרי ריצת מרתון כך בדיוק הרגשתי בשבועיים האחרונים.

ניסיתי לבוא מכול מיני כיוונים שונים כמו "אני רק אספר לאח שלי" , "זה חשוב לספר למישהו כדי להתייעץ" ועוד כאלו שקרים לבנים שלא עזרו לי בכלל.

והאמת העצובה עוד יותר היא שאפילו עכשיו אני כותב את הבלוג הזה בעיקר לעצמי כי עדיין אסור לי לספר לחברים ולכן הכול צריך להישאר סודי כמו באיזה סרט של ג'יימס בונד.

מכיוון שהפוסט הזה יתפרסם רק לאחר שכבר יהיה לי מותר לספר אני יכול באמת להוציא כאן את הכול:

לנה בהיריון!!!!
אני הולך להיות אבא!!!!
הכול הולך להשתנות!!!!

אההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

זהו, עכשיו אני יכול לישון בשקט.

תוכנית חיסכון רגשית

בואו נודה על האמת: גם אני וגם לנה לא ממש סובלים ילדים בכלל ותינוקות בפרט.
הם פשוט עושים יותר מדי רעש ולא תורמים שום דבר מבחינה אינטלקטואלית! בחיים לא שמעתי על תינוק או ילד שאמר או עשה משהו חכם.
הבעיה הגדולה יותר היא שאין לי בכלל חיבור רגשי לילדים. הרבה יותר קל לי להתעלם מהם מאשר לתת להם יחס.

כולם אומרים לי שכאשר התינוק יהיה שלי זה ישתנה ואני ממש מקווה שזה יקרה אחרת הבלוג הזה יהפוך ממשעשע למשהו שישמש נגדי בבית המשפט...
בכל אופן כרגע אני מסתכל על הילד העתידי שלי כתוכנית חיסכון חברתית ורגשית:
אני ולנה נשקיע עכשיו בכל יום את הזמן, הכסף והרגשות הנחוצים ובבוא היום כשאנחנו נהיה זקנים וללא חברים התינוק הזה ישמש כמשהו מעניין בחיים שלנו ואולי אפילו יעניק לנו אהבה בחזרה...
זה ממש כמו תוכנית פנסיה שכזאת רק מנוסחת בצורה יותר קרה ומגעילה.

אין מה לעשות, כמו רוב הדברים בחיים צריך קודם להקריב במשך זמן ארוך בשביל להינות מהפירות בבוא מן הימים...

עקיצה ב- 40 שבועות

טוב, זה לא בדיוק שאשתי עקצה אותי (ואם כבר אני "עקצתי" אותה בשביל ההיריון הזה) אבל אהבתי את הכותרת.

ההריון הזה לא היה בהפתעה, הוא כל כך לא היה בהפתעה שהצלחתי לדחות אותו במשך 3-4 שנים, ככה זה כשאשתך כבר בת 30+ ואתה אוהב לטייל בעולם ושונא בכי של תינוקות - צריך לדחות דברים.

פעם בשנה הייתי לנו שיחה שכותרתה "נו, אז אנחנו מוכנים כבר לילד?" ומכיוון שהתשובה תמיד הייתה ותמיד תהיה לא
החלטנו שפשוט נפסיק עם הגלולות ומה שיקרה יקרה.

ונחשו מה קרה?
תוך מספר ימים לנה נכנסה להיריון... חה חה עולם יקר, ותודה על הדגים.

זה לא שאני מתלונן זה שפשוט חשבתי שזה יקח קצת זמן (שנה, שנתיים בתקווה) והנה, אפילו מחזור אחד לא היה וכבר הבייצית הראשונה הותקפה בכל הכוח. ככה זה כשיש לך זרעים רעבים ובייצית לא ברירנית במיוחד, מישהו ישיג אותה...

לנה עשתה לי תרגיל דיי מרושע בכל הנושא של "לספר לי שהיא בהיריון" אבל זה כבר בפוסט הבא...

אפליה מתקנת

תראו, זה לא קל להתלונן בתור גבר על תהליך ההיריון, בכל זאת - גם האשה סובלת קצת.
אבל אני אנסה בכל זאת...

תמיד חשבתי שלהיות אשכנזי זה טוב - אתה מרויח יותר, מקבל שירות טוב יותר ואפילו השומרים בכניסה לקניון פחות חושדים בך שזה תמיד מועיל. החיסרון היחידי שהיה לי עד היום בתור אשכנזי הוא שהייתי צריך להתחמק מערסים בילדותי ושבנות אירופאיות לא ידעו שאני בכלל תייר ולכן לא שקלו להזדיין איתי בקלות כפי שהן עושות עם תיירים שחומים.
מעבר לזה, להיות אשכנזי זה ללקק דבש.

עד שמגיעות הבדיקות הגנטיות!
אז מתברר שלאשכנזים יש מיליון ואחת מחלות שונות ומשונות שלכולן מכנה משותף אחד - יוצא לך תינוק בררה.
כלומר תינוק שנראה כמו פאזל שלא הורכב בסדר הנכון ואז יש שתי אפשרויות:
1) שהתינוק בכלל לא נולד (או שמחסלים אותו בהפלה שזה בערך אותו הדבר)
2) שהתינוק נולד והחיים שלו ושל כל מי שסביבו נהרסים.
שתי האפשרויות מאכזבות משהו.

משרד הבריאות הנדיב החליט לממן 3 בדיקות בחינם ולהשאיר את 1243423 הבדיקות שמומלצות שנשארו בתשלום של 100 ומשהו שקלים לבדיקה מה שמביא את בני הזוג לשיחה ממש מוזרה:
בעודינו על המיטה בשעת ערב מאוחרת אנחנו קוראים על כל המחלות הנוראיות הללו, על הסיכוים לקבל את המחלה ומנסים להעריך האם שווה להשקיע 100 שקל בשביל להימנע מזה... אין ספק שזאת בחירה קשה ומה שיצא בסוף זה שבחרנו 10 מחלות/תסמונות שנראו "הכי פחות נחמדות והכי מקובלות" והשקענו בבדיקה שלהן.

למרוקאים זה הרבה יותר פשוט, יש להם איזה 2-3 דפקטים וזהו.

אז נכון שמהבחינה הזאת להיות אשכנזי זה באמת מבאס אבל תסתכלו על הצד החיובי:
לנה הלכה לעשות הבדיקות ולא אני כי מספיק שרק צד אחד יעשה אותן ויצא נקי.

וכך, בעזרת האפליה השובניסטית הצלחתי גם כאן למנוע אפליה מתקנת.

החיים יפים.

אנחנו בהיריון!!!

הכול עומד להשתנות! ככה רשום בכל מקום שאני קורא.
ומה אם טוב ונחמד לי מאיך שחיי מתנהלים היום, מה אני אמור לעשות???
בשביל זה יש לי בלוג.

ואוו, בלוג!
שנים אני שומע על הדבר הזה אבל בחיים לא קראתי אחד. ובטח שלא כתבתי אחד...
אבל כרגיל, החיים זורקים אותך למקומות שאתה לא מוכן אליהם והדרך הכי טובה בשבילי להתמודד היא פשוט לשתף.

אז יאללה, בואו נתחיל!

אני אלון, בן 30 ואני ילד, לא נראה לי שאני עונה למספיק קריטריונים בשביל להגדיר עצמי כבוגר:
*אני רואה את העולם כמו משחק - כל דבר מקבל חיים משל עצמו וקשה לי לקחת דברים ברצינות מדי.
*אני נשוי אבל נותן לאשתי להיות הבוגרת האחראית.
*אני בהחלט לא מרגיש מוכן יותר מדי להיות אבא.
*אה... ולפני שבוע גיליתי שאשתי בהיריון... אז העולם לא ממש התייעץ איתי לפני שהוא החליט בשבילי.

בבלוג הזה אני אספר על כל מה שעובר עלי ועל אשתי (נראה לי שזה המקום להציג אותה, קוראים לה לנה ואני מאוהב בה קשות) - החל מהיום בו גיליתי שהיא בהיריון ועד ללידה ולמה שיקרה שאחריה...

אני חושב שכל מי שמרגיש שלהיות אבא זה הדבר הכי מוזר והזוי שיכול להיות יוכל להזדהות איתי ולעבור איתי את המסע... אז יאללה, מתחילים :-)

אה... והנה המנטרה שמלווה אותי בימים טרופים אלו: "החיים יפים, מותר להינות, הכול בסדר!"
בוא נקווה שאחרי כמה חודשי היריון אני אשמור על השפיות הזאת.