יום שישי, 27 בינואר 2012

תוכנית חיסכון רגשית

בואו נודה על האמת: גם אני וגם לנה לא ממש סובלים ילדים בכלל ותינוקות בפרט.
הם פשוט עושים יותר מדי רעש ולא תורמים שום דבר מבחינה אינטלקטואלית! בחיים לא שמעתי על תינוק או ילד שאמר או עשה משהו חכם.
הבעיה הגדולה יותר היא שאין לי בכלל חיבור רגשי לילדים. הרבה יותר קל לי להתעלם מהם מאשר לתת להם יחס.

כולם אומרים לי שכאשר התינוק יהיה שלי זה ישתנה ואני ממש מקווה שזה יקרה אחרת הבלוג הזה יהפוך ממשעשע למשהו שישמש נגדי בבית המשפט...
בכל אופן כרגע אני מסתכל על הילד העתידי שלי כתוכנית חיסכון חברתית ורגשית:
אני ולנה נשקיע עכשיו בכל יום את הזמן, הכסף והרגשות הנחוצים ובבוא היום כשאנחנו נהיה זקנים וללא חברים התינוק הזה ישמש כמשהו מעניין בחיים שלנו ואולי אפילו יעניק לנו אהבה בחזרה...
זה ממש כמו תוכנית פנסיה שכזאת רק מנוסחת בצורה יותר קרה ומגעילה.

אין מה לעשות, כמו רוב הדברים בחיים צריך קודם להקריב במשך זמן ארוך בשביל להינות מהפירות בבוא מן הימים...


תגובה 1:

  1. אתה מקצין, כהרגלך.
    אני בטוח שהגישה שלך לא באמת כזו תועלתנית כמו שאתה מציג.
    תעשה תרגיל - מה אם אני מבטיח לך שלא תגיע לגיל זיקנה. או שאלה אחרת - הילד בסוף יהיה אגוצנטרי ולא ידאג לכם.
    האם אז אתה לא רוצה אותו? לא תרצה להשקיע בו?
    אני מבטיח לך שתרצה. הניסיון להציג הכל בצורה קרה ושכלתנית לא עובד. בסוף, יש גם דברים שרק הרגש אחראי להם.

    ואת זה אומר ההוא בלי הילדים.

    השבמחק