מי גאון של אבא???

אתמול היינו בסריקת מערכות שנייה - למי שעדיין לא חווה את ההיריון הזה אני אומר רק שלפחות
בשני השליש הראשונים יש מיליון בדיקות שצריך לעשות ואתה מוצא את עצמך משתמש במדריך
של קופת החולים כמו איזה מדריך טיולים לדעת מה הדבר הבא שמחכה לך מעבר לסיבוב.

אחד הדברים האחרונים ברשימה זה סריקת מערכות שנייה - בבדיקה הזאת כבר אמורים להיות כל האיברים
והרופא יושב מול זוג ההורים ומראה להם על המסך כל איבר ואיבר של העובר.
זה הרגיש לי כמו בתפריט של מסעדה מזרחית: יש לך מעיין תפריט כזה שבו יש כבד, לבלב, לב, טחול, לשון, שוק, כנף (זה כבר תלוי בכמה הילד שלך מעוות), ומוח.
רוב האיברים סתם נראים כמו כתם שחור ולא ברור ואתה סומך על הרופא שהוא באמת יודע על מה הוא מדבר וזה לא סתם באג בתוכנה שנראה לרופא כמו קיבה תקינה.

סתם שתדעו שלפני חודש בערך העובר הצליח להיות גדול מספיק (הוא כבר שוקל 700 גרם - זה כמו נתח סטייק עסיסי בארגנטינה) בשביל לבעוט באמא שלו מבפנים.
אני מנסה לדמיין את ההרגשה של משהו בועט בך מבפנים וחוץ מהסצינה המעולה ההיא מהנוסע השמיני שהיצור יוצא דרך הבטן אני לא מצליח להזדהות עם ההרגשה.
אבל מה שממש נחמד זה שהוא אשכרה בועט יותר כשאני מדבר עם לנה. בהתחלה התלהבתי והייתי ממש גאה בעובר הגאון שלי שכבר בגיל כזה הצליח לזהות את הקול של אבא שלו. ההתלהבות קצת ירדה כשגיליתי שרק לפני שבועיים התפתחו לו בכלל האוזניים...

טוב, כל הדיבורים הללו על איברים גרמו לי לרצות לצפות שוב בסרט שתיקת הכבשים עם חניבעל לקטר אז שיהיה שבוע מוצלח.

לא עצוב ולא במקרה

השבועות חלפו להם והנה אנחנו כבר בתחילתו של החודש השביעי.
כשאשתך בהיריון פתאום הזמן מקבל משמעות אחרת והחודשים שחולפים מביאים איתם חיים חדשים וזה מדהים לחשוב שבזמן שאנחנו, האנשים ה"מפותחים" חיים לנו את חיינו, יש אלפי עוברים שבזמן הזה מייצרים לעצמם איברים חדשים, מכפילים את עצמם, מפתחים טביעות אצבעות, בלוטות טעם ומערכת חיסונית.

באמת שאין מה להשוות בין מה שאני השגתי בשבוע האחרון לבין מה שהעובר שלי השיג... הרי גם אם אני אקודם בעבודה
וארויח פי 2, איך אפשר להשוות את זה לעובר שלי שבזמן הזה פיתח לעצמו ריאות וכליה.

ומעבר לזה, הפחד והמבוהלות שהיו לי בתחילת ההיריון חלפו להם ופתאום משום מה בא לי כבר שיגיע הצוציק הקטן הזה - שיבכה ויחייך וכל השטויות שהוא ילמד לעשות בין לבין... זה נשמע לי מדהים שהוא יהיה דומה לי - כמו איזו תוכנת מחשב שפיתחתי בלי לדעת בכלל לתכנת...
כולם אומרים לי שזהו, בעוד שלושה חודשים (רק שמגיעים באמת להיריון מבינים שכל הדיבור על 9 חודשים הוא בולשיט אחד גדול ומדובר בעצם ב 10 חודשים ולא יום פחות...) ייגמר הזמן האהוב שלי עם עצמי אבל אני לא בטוח שזה נכון - זה נורא תלוי לדעתי בהורים ובחלוקת העבודה והנטל (בקיצור - אני בונה על זה שלפחות כל חודש יהיה לנו סופ"ש אחד בלי הילד שנדחוף אותו רחוק רחוק אצל הסבא וסבתא).

מה עוד?
חשבתי על זה שבכל שבוע העובר שלי מתקדם באבולוציה - כלומר, בשבועות הראשונים הוא היה נראה כמו איזה תולעת או חילזון ואם הוא היה נולד אז זה מה שהיה יוצא ממנו. אחרי חודש וחצי הוא כבר היה בדרגת התפתחות של צפרדע או נחש ואחרי עוד כמה שבועות הוא הגיע לרמה של כלב וחתול.
אם הוא יחליט להישאר יותר מ 10 חודשים ברחם אז כנראה שיצא לי פיל... אז האם זה אומר שבתכלס פילים הם הכי מפותחים אבולוציונית? צריך לשאול אותם.

ואוו, אני מתחיל לקשקש כאן יותר מדי שטויות אז שיהיה לילה טוב!

בת או בת

שאלת השאלות אולי, מה עדיף... והכותרת קצת מטעה כי יש סיכוי שיוולד לנו בן אבל מכיוון ששנינו מעוניינים כרגע בבת ומישהו אמר לי פעם שלמילים אולי יש השפעה אז אני מעדיף להתרכז בבנות (זה משהו שבאופן כללי אני מעדיף תמיד להתמקד בו).
יש המון סיבות למה עדיף בת לפני בן אבל העיקרית שבהן היא שאני יודע שהבת שלי תהיה חתיכה לא נורמלית (אבא חתיך ואמא בסדר +) ולכן אני צריך להיות בגיל סביר כאשר היא תגיע לגיל בו גברים מתחילים איתה - רק ככה אני אוכל לכסח להם את הצורה ולא לצפות מהצד כמו איזה סבא זקן בזמן שכולם עוברים לי על הילדה...

מעבר לזה יש את עניין השם.
אני ולנה כבר מצאנו שם לילדה ואין לנו שמץ של מושג איזה שם לתת לבן (למרות שהשם "שמץ" דווקא נשמע לא רע) אז הנה עוד סיבה למה להביא בת קודם.

אבל עכשיו ברצינות - לעובר שלנו כבר יש מין (קראתי שכולנו מתחילים עם איברי מין נשיים ורק בסביבות השבוע השביעי להיריון נכנס כרומוזום המין לפעולה ומחליט האם העובר ימשיך להתפתח כנקבה או לחילופין יהפוך לזכר - זו הסיבה גם שלשני המינים יש פיטמות ולכך שהשחלות והאשכים מתפתחים בעובר מאותו החלק וכך גם הזין והדגדגן (ממש מחשבה מחרמנת הא?).
בכל אופן, אני כבר מדבר עם העובר ואפילו נתתי לו שם: עוברי - או באנגלית AUBARY (נשמע כמו שם של שחקנית צרפתיה). בעוד מספר שבועות אנו נלך לסריקה של ההיריון ואז נדע סופית האם עוברי יישאר בשמו הנוכחי או יהפוך לעוברית.

אז בשעה טובה התחלנו את השבוע העשירי להיריון ויש לי כבר יותר מעשרה פוסטים בבלוג הזה - אני לא מאמין שהילד שלי עוד לא נולד וכבר אני בתחרות איתו...

אז בינתיים אני מוביל.

אישה או אמא?

טוב, הגעתי לנושא הכי חשוב בכל הבלוג הזה שמטריד אותי יותר מכול ואני אשמח לשמוע דעות של אחרים.
קודם כל יש לי וידוי קטן: אני מאזין קבוע של ורדה רזיאל ז'קונט ולמרות שזאת פאדיחה ענקית להודות בזה בקול רם, אני חייב להגיד שהיא מדהימה ושאני לומד ממנה המון וזה מה שגרם לי בעצם להתחיל לחשוב על כל הנושא.

תראו, אני לא תמים - אין לי ספק שתינוק פוגע בזוגיות.
נכון שמצד אחד יש חיבור רגשי ויצרתם משהו ביחד וכל זה אבל בתכלס: המיניות נפגעת, הזמן ביחד מצטמצם, נוצרים חילוקי דעות מהותיים בנושא גידול הילד ובגדול הילד עובר למקום הראשון והזוגיות יורדת למקום השני.

ראיתי סטנד אפ מצחיק של CK LOUIS שבו הוא מספר שהוא חזר הביתה עם הילד הראשון שלו והוא פשוט חש שהוא יצר משהו מיוחד, שהילד הזה הוא חלק ממנו, דור ההמשך שלו. ואז כשאשתו התחילה לריב איתו על משהו הוא לפתע הסתכל עליה וחשב "WHO THE FUCK ARE YOU?"
כלומר, ברגע שהילד נכנס לעניינים, מי היא בכלל שהוא צריך לאכול חרא ממנה...
http://www.youtube.com/watch?v=8c3us4yckcM&feature=related (החל מהדקה 2:55 עד הסוף)

אבל מלהקשיב לתוכנית של ורדה הבנתי שבעצם הזוגיות חשובה הרבה יותר מהילדים במובן האישי כי בסופו של דבר הילדים עוזבים את הבית, יש להם את החיים שלהם ובמקרה הטוב אתה רואה אותם פעם-פעמיים בשבוע ואילו בן הזוג הוא מי שנשאר איתך לאורך כל החיים.
כל כך הרבה זוגות הקריבו את הזוגיות שלהם בשביל הילדים ואז כשהילדים גדלו הם נתקעו עם בן אדם שלא טוב להם איתו - ואז או שמתגרשים ונשארים בודדים או שחיים בזוגיות מחורבנת רק בכדי לא להישאר לבד.
אסור אסור אסור להקריב את הזוגיות על מזבח הילדים - זו הטעות הגדולה ביותר לדעתי שאנשים עושים.

צריך לשים את הזוגיות במקום הראשון ואת הילדים במקום השני!
וזה בעצם כל העניין.

אני כל הזמן אומר ללנה שלא משנה מה, אסור לנו לשקוע בחיי השיגרה המשפחתיים והמשעממים ושצריך לשמור כל הזמן על ריגושים - גם אם זה אומר להשאיר את הילד לכמה ימים עם סבא וסבתא וליסוע לחו"ל או לסופ"ש בלעדיו על בסיס קבוע.
ללא ספק זה יהיה המבחן הגדול במציאות כאשר נהיה עייפים וטרודים אבל אני בהחלט הולך להקדיש לזה הרבה משאבים.

האב, הבן ורוח החופש

אתמול נכנסנו לשבוע השמיני להיריון שעדיין מוגדר כסוד מדינה שמור ולכן הגיע הזמן שאני אתחיל לכתוב על הדברים שבאמת מטרידים וחשובים לי. אין ספק שיש לי תסכול קל שכמעט ואף אחד עדיין לא יודע על הבלוג הזה, מפאת הסודיות, ורק בעוד חודש בערך אוכל סוף סוף להעלות אותו לפייסבוק ולהודיע קבל עם ועדה: אני הולך להיות אבא!!!

אחד הדברים הכי חשובים בהבאת ילדים לדעתי הוא הגיל של ההורים.
לפני כשנה חזרנו אני ולנה מטיול גדול בדרום אפריקה ודרום אמריקה - הטיול ארך מספר חודשים והוגדר על ידי כ"טיול טרום ילדים".
לדעתי טיול שכזה הוא לא פחות חשוב מהטיול שאחרי הצבא וכל מי ששמע שאני יוצא לטיול ההוא בטרם יהיה לי ילד אמר שזו החלטה מעולה וחכמה ביותר.
אבל הטיול הוא לא העניין כאן, החופש הוא הנושא.

אין ספק שלהביא ילד, עם כל היתרונות שבכך, משנה לך את החיים ואת החופש שהיה לך לפני ב 180 מעלות וישנם המון דברים ש"כבר אי אפשר לעשות", לפחות לא עד שהילדים יהיו גדולים מספיק, כלומר בעוד 20 שנה.
אני חושב שלהביא ילד בגיל 20 ומשהו זו אחת הטעויות וההחמצות הכי גדולות שיכולות להיות - הרי יש לך את כל החיים להיות הורה וברגע שהבאת ילד, לעולם כבר לא תוכל לחזור למה שהיה. אז למה למהר?
כשאני שומע על חברה צעירים שמתחתנים ומביאים ילדים עוד לפני שניצלו את החופש שלהם, לפני שהתבססו קצת כלכלית, לפני שהתבגרו מספיק - אני ממש מרחם עליהם.
אז דווקא בקטע הזה, בניגוד להרבה דברים שאני עושה לפי הרגש, היה לי המון תכנון והילד הזה לא היה רצוי לפני.

אני יודע שיש כאלו שיאמרו שיש חסרונות בלהיות אבא מבוגר יחסית (30+) אבל היתרונות בלמשוך את חיי החופש שלפני עולים באלפי מונים על החסרונות הללו.
כך בדיוק גם חשבתי על "משיכת התמימות" בגיל ההתבגרות כמה שיותר - הרי יש לך את כל החיים להיות אדם בוגר בעל תיאבון מיני וראיית עולם צינית - למה לא למשוך את התמימות הילדותית לפחות עד גיל 18??? גם כאן אני ממש מרחם על בני הנוער שכבר בגיל 15 מחפשים לזיין ומודעים לאיך שהם מתלבשים, לסטאטוס החברתי שלהם ולבגדים שהם לובשים.

אז לכל מי שקורא את זה: אל תמהרו, לכו תעשו הכול, כמה שיותר, לפני שמגיעים הילדים בכדי שלא תרגישו שהילד מנע מכם דברים שרציתם לעשות וכעת אתם כבר לא יכולים...

השוטר הטוב ולנה

זה אומנם קצת מרושע מצידי אבל זו האמת.

תראו, לנה הרבה יותר מסודרת ממני וגם הרבה יותר חשוב לה שכל דבר יהיה כמו שצריך והיא הרבה פחות סלחנית לטעויות ואילו אני הרבה יותר זרקן, אופטימי וסלחן וכל זה מביא אותי למסקנה הברורה שאני אהיה השוטר הטוב ולנה תהיה המכשפה הרעה.
עכשיו, אני יודע שזה לא יפה ואני מבין שזה גם לא ממש בריא לילד שיש לו הורה טוב והורה קשוח אבל אני לא באמת מאמין שאני אוכל לשנות את זה. מאוד חשוב לי להיות "חבר" של הילד/ה שלי ולמרות שאני יודע שאני צריך להיות גם הדמות הסמכותית שמציבה גבולות אני באמת מאמין שילד צריך להתנסות בדברים וללמוד מהניסיון (מה שלא הורג אותך מכשל אותך ולכן כל מה שנשאר לי לעשות זה לוודא שהילד שלי לא יעשה שום דבר שיהרוג אותו בטעות).

הבעיה היא שאני בעצמי ילד ולכן יהיה לי נורא קל להזדהות עם המחשבות והמעשים של הילד שלי ו"להילחם" באמא שלא מרשה שום דבר.
הרבה אנשים אמרו לי שזה ממש חשוב להפריד בין "להיות חבר של הילד" לבין להיות "הדמות הסמכותית בחייו" ואני לא בטוח בכלל שאני אצליח. הכי הרבה שאני מוכן להבטיח זה שלפחות מול הילד אני אנסה לשוות מראה רציני אבל מאחורי הקלעים לנה תצטרך להתמודד עם שני ילדים מגודלים ללא ספק...

שיהיה לה בהצלחה :-)

להסתכל בכוכבים

אתמול היינו בבדיקת אולטרסאונד ראשונה, אומנם העובר עדיין לא הגיע לגודל סנטימטר אבל כבר הוא בכיוון הנכון ושווה מבט. רופאת הנשים (משום מה תמיד תהיתי מה קורה בחדר רופאת הנשים כי זה נשמע לי נורא מסתורי כל מה שהולך שם) נתנה לי להסתכל על המסך ושם ראיתי לראשונה את בני או ביתי לעתיד.
ואתם יודעים מה? הדבר הקטנצ'יק הזה עם הלב הפועם גרם לי להתרגש!
נראה לי שבפעם הראשונה הצלחתי להבין מה זה להיות אבא אפילו אם זה היה רק לשבריר של שניה ופתאום באמת היה איכפת לי מהיצור הקטן הזה שנמצא בבטן של לנה ובסה"כ רוצה לשרוד.

תמיד הייתי בעד הפלות ולא היה לי אפילו שמץ של ספק שזה מבורך אבל אתמול בפעם הראשונה הבנתי מה פירוש הדבר "חיים" במובן הכי בסיסי וראשוני שלהם וזה ממש ריגש אותי.
אתמול נפל לי האסימון שהדבר הפועם הזה הוא באמת שלי ונוצר בזכותי וזה נפל עלי וזעזע אותי בצורה חיובית כמובן.

ומאז אני פשוט רואה את עצמי עם בני או ביתי לעתיד, שוכבים יחד על הדשא או על הגג של המכונית בלילה קריר ללא עננים - שוכבים קרוב קרוב בגלל הקור ומביטים בכוכבים. ואני מדמיין את עצמי מסביר ומספר על כל כוכב וכוכב וזה עושה לי כזה חשק ענק להיות כבר אבא שאני באמת דומע מהתרגשות...

ואם זו ההרגשה שכולם מדברים עליה אז אני מתחיל אט אט להבין על מה כל הסיפור...

הכול מלמעלה

כפי שכבר רשמתי מקודם, הדבר שהכי קשה לי עד עכשיו בכל ההיריון הזה הוא הסודיות הכרוכה בנושא.
משום מה יש איזו אמונה שאסור לספר לאף אחד עד סוף הטרימסטר הראשון ומבחינתי זו ממש התעללות.

בכדי להקל על עצמי הצלחתי לשכנע את לנה שאחרי בדיקת הדם שתאשר את ההיריון אני כבר אוכל לספר למספר מצומצם מאוד של אנשים: אבא, אמא, אח, אחות, 2 חברים טובים ועוד כל מיני אנשים שלא מקושרים לחברים שלי.
אז כן, למרות שאנחנו רק בשבוע השמיני כבר 50% ממי שאמור לדעת יודע ועדיין קשה לי עם הסודיות של כל הסיפור.

ביום שהחלטתי לספר להורים העולם החליט קצת להסתלבט עלי:
ממש כשסיימתי את שיחת ההודעה הרשמית היה לי צלצול בפלאפון ממספר שאני לא מכיר. כשעניתי, הקול הלא מוכר בצד השני שאל "אבא? אבא? זה אתה?". לאחר כמה שניות של הלם ולאחר שוידאתי שלנה לא מחזיקה את הפלאפון שלה צמוד לבטן הבנתי שזה כנראה לא העובר מדבר איתי ולכן אמרתי "סליחה טעות" וניתקתי בהתרגשות.
מיד לאחר מכן חבר שלי אורן שהיה בחו"ל רצה לדבר איתי בסקייפ והתחיל את השיחה ב"אבאלה!!! מה נשמע?" וזה עוד לפני שסיפרתי לו על ההיריון כמובן.

אז תודה אלוהים, יש לך חוש הומור מצוין ואני אצטרך אותו כאשר אתפלל אליך לפני השינה בשבועות הראשונים לאחר הלידה כאשר הבכי ימנע ממני לישון ואני אתחנן לקצת שקט. אני יודע שאתה תהיה שם בשבילי!

הצורך להרגיש

אם יש משהו שאני ממש מקווה שיקרה לי זה חיבור רגשי לילד שלי - או בתכלס "שיהיה איכפת לי ממנו".

יש לי המון סיבות מדוע אני רוצה ילד באופן כללי: אתם יודעים, צורך אבולוציוני להמשיך את הגנים שלי ותעודת ביטוח רגשית כפי שכבר ציינתי בעבר אבל אני לא מצליח לראות את עצמי מחובר רגשית לילד.
אני יכול להבין מדוע לנשים זה קל - הילד גדל בתוכן במשך 9 חודשים ואח"כ אמא טבע שולחת להן מיליוני הורמונים לגוף שכל תפקידם הוא לדאוג שלאמא החדשה יהיה איכפת מהתינוק שנולד.
אבל מה לנו האבות? האם כאשר נולד לנו תינוק יש איזה שינוי הורמנלי גם אצלנו או שאנחנו פשוט מבינים בראש שהתינוק הזה הוא שלנו ושאם הוא ימות אנחנו כנראה נלך לכלא ולכן אנחנו דואגים לו...

האם באמת יהיה לי איכפת אם הילד יבכה (חוץ מהעובדה שהבכי ירגיז אותי), האם יהיה לי איכפת אם הילד לא יאכל או שתהיה לו בעיה כלשהי?

מה שמנחם אותי היא המחשבה שהדבר הכי קרוב לילד שהיה לי זה קיפוד וקביה ולשתיהן היו לי רגשות אז כנראה שיש מקום לאופטימיות :-)

טפשת היריון

האמת, מעולם לא שמעתי עליה עד הערב וזה עדיין נשמע לי מטופש משהו.
אבל זה המקום להחזיר קצת ללנה על הטריק שהיא עשתה לי בלילה בו גילינו שהיא בהיריון.

מתברר שאת תקופת ההיריון סופרים החל מיום המחזור האחרון (מתברר גם שיש המון דברים שאני לא יודע על היריון אז אולי הגיע הזמן שאתחיל לקרוא קצת בנושא) ואצל לנה זה היה ב 12.12.
מכיוון שאני, כמו כל הגברים, לא ממש עוקב על מתי אמור או לא אמור להיות המחזור של אשתי - היא שמה לב לפני שהמחזור מתעכב והחליטה לקנות ערכה לבדיקת היריון מבלי לספר לי.

עד כאן עוד אפשר לסלוח אבל מכאן זה מתחיל להיות מאוד מלוכלך (טפשת היריון כבר אמרתי?).
לנה עשתה בדיקה וגילתה שהיא בהיריון אבל החליטה משום מה לא לספר לי ופשוט ללכת לישון. אני ראיתי שההתנהגות שלה הזויה משהו והחלטתי לחקור לפשר הדבר עד שהתברר לי שהיא "חושדת" שאולי היא בהיריון כי היא לא קיבלה מחזור ושיש לנו בבית ערכה לבדיקה.

כשביקשתי ממנה לעשות בדיקה היא אמרה שהיא עייפה ושנעשה מחר אבל אני ממש התעקשתי כי אין מצב שאני אלך לישון במצב אי הוודאות הזה. בסופו של דבר, כשהיא ראתה שלישון היא לא תוכל הלילה מבלי לעשות את הבדיקה, היא עשתה את עצמה הולכת לשירותים, הורידה את האסלה וחזרה אלי עם הבדיקה ואמרה שצריך להמתין 3 דקות.

ישבתי במתח (כשבתכלס הערכה כבר הראתה שני פסים במשך שעה לפני) וחיכיתי בסבלנות את 3 הדקות ואז לנה סובבה את הערכה והראתה לי שהיא בהיריון.
אני ממש התרגשתי אבל ראיתי שלנה לא ממש מופתעת ולאחר חקירה קצרה התבררו פרטי המקרה המזעזע.

אז אולי שאר סימני ההיריון לא הגיעו עדיין אבל הטפשת ללא ספק כבר כאן :-)

לספר או לא לספר, זאת השאלה

אין ספק בכלל שהדבר שהכי קשה לי בתחילת ההיריון זה לא לספר לאף אחד.
זה ממש גובל בהתעללות!

מהרגע שנודע לי שאני הולך להיות אבא, ובמיוחד לאור העבודה שאני קשקשן לא קטן, הרגשתי צורך עז לשתף את כולם במידע הזה אלא שאז נכנסה לנה לתמונה וטענה שעד שאנו לא בטוחים שההיריון נקלט ושיעברו כמה שבועות אסור לספר לאף אחד... זה באמת היה קשה מנשוא.
כמו לשבת מול כוס דיאט קולה קרה וטעימה אחרי ריצת מרתון כך בדיוק הרגשתי בשבועיים האחרונים.

ניסיתי לבוא מכול מיני כיוונים שונים כמו "אני רק אספר לאח שלי" , "זה חשוב לספר למישהו כדי להתייעץ" ועוד כאלו שקרים לבנים שלא עזרו לי בכלל.

והאמת העצובה עוד יותר היא שאפילו עכשיו אני כותב את הבלוג הזה בעיקר לעצמי כי עדיין אסור לי לספר לחברים ולכן הכול צריך להישאר סודי כמו באיזה סרט של ג'יימס בונד.

מכיוון שהפוסט הזה יתפרסם רק לאחר שכבר יהיה לי מותר לספר אני יכול באמת להוציא כאן את הכול:

לנה בהיריון!!!!
אני הולך להיות אבא!!!!
הכול הולך להשתנות!!!!

אההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

זהו, עכשיו אני יכול לישון בשקט.

תוכנית חיסכון רגשית

בואו נודה על האמת: גם אני וגם לנה לא ממש סובלים ילדים בכלל ותינוקות בפרט.
הם פשוט עושים יותר מדי רעש ולא תורמים שום דבר מבחינה אינטלקטואלית! בחיים לא שמעתי על תינוק או ילד שאמר או עשה משהו חכם.
הבעיה הגדולה יותר היא שאין לי בכלל חיבור רגשי לילדים. הרבה יותר קל לי להתעלם מהם מאשר לתת להם יחס.

כולם אומרים לי שכאשר התינוק יהיה שלי זה ישתנה ואני ממש מקווה שזה יקרה אחרת הבלוג הזה יהפוך ממשעשע למשהו שישמש נגדי בבית המשפט...
בכל אופן כרגע אני מסתכל על הילד העתידי שלי כתוכנית חיסכון חברתית ורגשית:
אני ולנה נשקיע עכשיו בכל יום את הזמן, הכסף והרגשות הנחוצים ובבוא היום כשאנחנו נהיה זקנים וללא חברים התינוק הזה ישמש כמשהו מעניין בחיים שלנו ואולי אפילו יעניק לנו אהבה בחזרה...
זה ממש כמו תוכנית פנסיה שכזאת רק מנוסחת בצורה יותר קרה ומגעילה.

אין מה לעשות, כמו רוב הדברים בחיים צריך קודם להקריב במשך זמן ארוך בשביל להינות מהפירות בבוא מן הימים...

עקיצה ב- 40 שבועות

טוב, זה לא בדיוק שאשתי עקצה אותי (ואם כבר אני "עקצתי" אותה בשביל ההיריון הזה) אבל אהבתי את הכותרת.

ההריון הזה לא היה בהפתעה, הוא כל כך לא היה בהפתעה שהצלחתי לדחות אותו במשך 3-4 שנים, ככה זה כשאשתך כבר בת 30+ ואתה אוהב לטייל בעולם ושונא בכי של תינוקות - צריך לדחות דברים.

פעם בשנה הייתי לנו שיחה שכותרתה "נו, אז אנחנו מוכנים כבר לילד?" ומכיוון שהתשובה תמיד הייתה ותמיד תהיה לא
החלטנו שפשוט נפסיק עם הגלולות ומה שיקרה יקרה.

ונחשו מה קרה?
תוך מספר ימים לנה נכנסה להיריון... חה חה עולם יקר, ותודה על הדגים.

זה לא שאני מתלונן זה שפשוט חשבתי שזה יקח קצת זמן (שנה, שנתיים בתקווה) והנה, אפילו מחזור אחד לא היה וכבר הבייצית הראשונה הותקפה בכל הכוח. ככה זה כשיש לך זרעים רעבים ובייצית לא ברירנית במיוחד, מישהו ישיג אותה...

לנה עשתה לי תרגיל דיי מרושע בכל הנושא של "לספר לי שהיא בהיריון" אבל זה כבר בפוסט הבא...

אפליה מתקנת

תראו, זה לא קל להתלונן בתור גבר על תהליך ההיריון, בכל זאת - גם האשה סובלת קצת.
אבל אני אנסה בכל זאת...

תמיד חשבתי שלהיות אשכנזי זה טוב - אתה מרויח יותר, מקבל שירות טוב יותר ואפילו השומרים בכניסה לקניון פחות חושדים בך שזה תמיד מועיל. החיסרון היחידי שהיה לי עד היום בתור אשכנזי הוא שהייתי צריך להתחמק מערסים בילדותי ושבנות אירופאיות לא ידעו שאני בכלל תייר ולכן לא שקלו להזדיין איתי בקלות כפי שהן עושות עם תיירים שחומים.
מעבר לזה, להיות אשכנזי זה ללקק דבש.

עד שמגיעות הבדיקות הגנטיות!
אז מתברר שלאשכנזים יש מיליון ואחת מחלות שונות ומשונות שלכולן מכנה משותף אחד - יוצא לך תינוק בררה.
כלומר תינוק שנראה כמו פאזל שלא הורכב בסדר הנכון ואז יש שתי אפשרויות:
1) שהתינוק בכלל לא נולד (או שמחסלים אותו בהפלה שזה בערך אותו הדבר)
2) שהתינוק נולד והחיים שלו ושל כל מי שסביבו נהרסים.
שתי האפשרויות מאכזבות משהו.

משרד הבריאות הנדיב החליט לממן 3 בדיקות בחינם ולהשאיר את 1243423 הבדיקות שמומלצות שנשארו בתשלום של 100 ומשהו שקלים לבדיקה מה שמביא את בני הזוג לשיחה ממש מוזרה:
בעודינו על המיטה בשעת ערב מאוחרת אנחנו קוראים על כל המחלות הנוראיות הללו, על הסיכוים לקבל את המחלה ומנסים להעריך האם שווה להשקיע 100 שקל בשביל להימנע מזה... אין ספק שזאת בחירה קשה ומה שיצא בסוף זה שבחרנו 10 מחלות/תסמונות שנראו "הכי פחות נחמדות והכי מקובלות" והשקענו בבדיקה שלהן.

למרוקאים זה הרבה יותר פשוט, יש להם איזה 2-3 דפקטים וזהו.

אז נכון שמהבחינה הזאת להיות אשכנזי זה באמת מבאס אבל תסתכלו על הצד החיובי:
לנה הלכה לעשות הבדיקות ולא אני כי מספיק שרק צד אחד יעשה אותן ויצא נקי.

וכך, בעזרת האפליה השובניסטית הצלחתי גם כאן למנוע אפליה מתקנת.

החיים יפים.

אנחנו בהיריון!!!

הכול עומד להשתנות! ככה רשום בכל מקום שאני קורא.
ומה אם טוב ונחמד לי מאיך שחיי מתנהלים היום, מה אני אמור לעשות???
בשביל זה יש לי בלוג.

ואוו, בלוג!
שנים אני שומע על הדבר הזה אבל בחיים לא קראתי אחד. ובטח שלא כתבתי אחד...
אבל כרגיל, החיים זורקים אותך למקומות שאתה לא מוכן אליהם והדרך הכי טובה בשבילי להתמודד היא פשוט לשתף.

אז יאללה, בואו נתחיל!

אני אלון, בן 30 ואני ילד, לא נראה לי שאני עונה למספיק קריטריונים בשביל להגדיר עצמי כבוגר:
*אני רואה את העולם כמו משחק - כל דבר מקבל חיים משל עצמו וקשה לי לקחת דברים ברצינות מדי.
*אני נשוי אבל נותן לאשתי להיות הבוגרת האחראית.
*אני בהחלט לא מרגיש מוכן יותר מדי להיות אבא.
*אה... ולפני שבוע גיליתי שאשתי בהיריון... אז העולם לא ממש התייעץ איתי לפני שהוא החליט בשבילי.

בבלוג הזה אני אספר על כל מה שעובר עלי ועל אשתי (נראה לי שזה המקום להציג אותה, קוראים לה לנה ואני מאוהב בה קשות) - החל מהיום בו גיליתי שהיא בהיריון ועד ללידה ולמה שיקרה שאחריה...

אני חושב שכל מי שמרגיש שלהיות אבא זה הדבר הכי מוזר והזוי שיכול להיות יוכל להזדהות איתי ולעבור איתי את המסע... אז יאללה, מתחילים :-)

אה... והנה המנטרה שמלווה אותי בימים טרופים אלו: "החיים יפים, מותר להינות, הכול בסדר!"
בוא נקווה שאחרי כמה חודשי היריון אני אשמור על השפיות הזאת.