יום שני, 30 בינואר 2012

הצורך להרגיש

אם יש משהו שאני ממש מקווה שיקרה לי זה חיבור רגשי לילד שלי - או בתכלס "שיהיה איכפת לי ממנו".

יש לי המון סיבות מדוע אני רוצה ילד באופן כללי: אתם יודעים, צורך אבולוציוני להמשיך את הגנים שלי ותעודת ביטוח רגשית כפי שכבר ציינתי בעבר אבל אני לא מצליח לראות את עצמי מחובר רגשית לילד.
אני יכול להבין מדוע לנשים זה קל - הילד גדל בתוכן במשך 9 חודשים ואח"כ אמא טבע שולחת להן מיליוני הורמונים לגוף שכל תפקידם הוא לדאוג שלאמא החדשה יהיה איכפת מהתינוק שנולד.
אבל מה לנו האבות? האם כאשר נולד לנו תינוק יש איזה שינוי הורמנלי גם אצלנו או שאנחנו פשוט מבינים בראש שהתינוק הזה הוא שלנו ושאם הוא ימות אנחנו כנראה נלך לכלא ולכן אנחנו דואגים לו...

האם באמת יהיה לי איכפת אם הילד יבכה (חוץ מהעובדה שהבכי ירגיז אותי), האם יהיה לי איכפת אם הילד לא יאכל או שתהיה לו בעיה כלשהי?

מה שמנחם אותי היא המחשבה שהדבר הכי קרוב לילד שהיה לי זה קיפוד וקביה ולשתיהן היו לי רגשות אז כנראה שיש מקום לאופטימיות :-)

תגובה 1:

  1. אלון בני היקר' הבלוג שלך מענין מאוד , מלא חוש הומור ותובנות של בחור בן 30.מאוד משעשע.
    בעיניין הרגש שלא קיים עדיין אל דאגה זה יגיע בגדול ובמהרה תוך כמה ימים אחרי הלידה.אני אומרת לך את זה באחריות.
    בינתיים תהנו מההריון ותסתגלו לרעיון. באהבה מאמא.

    השבמחק